מושגים בעולם הבנייה המסורתית

מילים, שמות ומושגים מתארים ערכים, הבנות ויכולות טכנולוגיות של התרבות אותה שימשו. חלקן הועתקו כלשונם לתרבויות אחרות. לדוגמא, בישראל הרבה ממושגי הבנייה באבן הם בערבית, ורבים ממושגי הבנייה בבטון הם בגרמנית. לפניכם מושגים בסיסיים בהבנת עולם הבנייה המסורתי:

אבן כחומר גלם

אבן הינה חלק סלע שנותק ממקורו.

הסלע יוצר את קליפת כדור הארץ ונוצר בתהליכים גאולוגיים (תנועת קרום כדור הארץ והתגבשות ליבתה), אטמוספריים (מזג אויר) ואורגניים (פעילות ושארי בעלי חיים). האבן משמשת חומר גלם לבנייה מאז ראשית העת העתיקה (לפני כ- 7.000 שנה) בד"כ לאחר עיבוד בסיתות. האבן עמידה יחסית לשאר חומרי הבניה וניתן למצוא עד היום מבני אבן בני מאות ואלפי שנים.

סוגי האבן הנפוצים בבנייה בארץ ישראל:

בד"כ מבני האבן נבנו מהחומרים והסלעים שנמצאו במקום בו נבנו. שישה סוגי אבן עיקריים שימשו לאורך הדורות את הבניה בארץ ישראל (ראה/י גם: מפת מסלע – ארץ ישראל):

בזלת

מוכרת בשם זה. בלועזית: basalt . סלע התפרצות קשה.

שימשה בעיקר לבניית קירות נושאים, עמודים וריצף ציבורי. במקומות מסוימים, בייחוד בצפון הארץ, שימשו אפילו לעיטורים. ניתן למצוא בזלת בישראל בעיקר בצפון הארץ – בגולן ובדרום הכינרת.

דולומיט

בלועזית: dolomite . סלע משקע שכבתי קשה.

שימשה בעיקר לבניית קירות נושאים, טרסות, עמודים וריצף ציבורי. במקומות מסוימים, בייחוד בצפון הארץ, שימשה אפילו לעיטורים. דולומיט תמצא לאורך כל הארץ, מצפון לדרום, על ציר אזור ההר.

אבן גיר

נקראת גם "אבן ירושלמית", "קבטיה", סלע משקע שכבתי בקושי בינוני.

שימשה בעיקר לסיתות דקורטיבי, החל מפסלים וכלה במזוזות וספי פתחים, כרכובים, כותרות עמודים וריצוף פנים. אבן גיר תמצא לאורך כל הארץ, מצפון לדרום, על ציר אזור ההר.

גיר קירטוני

מוכרת בשם "נארי", סלע משקע שכבתי רך.

שימשה בעיקר לבנייה של קירות פנים ולמילוי ליבות קירות נושאים (דבש). במידה ובנו איתן קירות, הקירות כוסו בטיח. בעבר שימשה אף לבניית מבנים ציבוריים מעוטרים. מבנים אלו נמצאים היום בשלבי בלייה ניכרים. נמצאת לאורך כל הארץ, מצפון לדרום, על ציר אזור ההר.

כורכר

מוכרת בשם זה. סלע משקע בקושי בינוני.

כורכר שימש בכל מיני תפקידים בבניה, החל מחומות מגן עירוניות וכלה בקירות תפאורה דקות, כמו גם אבן עיטור מזוזות, קשתות, כותרות וכרכובים. מבני כורכר ניתן לראות רק במקומות בהם הייתה אבן כורכר זמינה / סמוכה. תמצא בארץ לאורך מישור החוף באזורים קטנים ומרוכזים.

שיש

מוכר בשם זה, סלע השתנות בקושי בינוני.

שימש בעיקר לעמודים, כותרות, כרכובים ופסלים. הגעתם של כובשים מארצות זרות ושונות הביאה איתה גם חומרי גלם לבנייה מיובאים. עיקר השיש הנימצא במבנים ציבוריים בכל ארץ ישראל היינו שיש תורכי שיובא בעיקר מאזור מרמרה.

אמנת ונציה

אמנת ונציה: אמנה בין-לאומית שהגדירה את תחום השימור של מונומנטים ואתרים היסטוריים. נחתמה בשנת 1964 ברומא על ידי נציגים מ- 16 מדינות, אונסק"ו והמרכז הבין-לאומי לשימור. אמנה זו שימשה בסיס לאמנות נוספות שהרחיבו אותה בהתאם לתובנות שהצטברו עם הזמן, כמו אמנת וושינגטון (1987) ואמנת בורה (1999).

אנסטילוזיס

אחת מפעולות השיחזור המובהקות.

בפעולה זו מחזירים חלק מקורי שנעתק ממקומו חזרה למקומו המקורי. פעולה זו תתרחש רק בתנאי שיש ודאות לגבי מקוריות החלק ומיקומו. בפעולה זו אין להוסיף חלקים וחומרים שאינם מקוריים אלא אם הם הכרחיים ומיושמים בכמות המינימאלית האפשרית.

בנייה באבן

האבן הינה חומר טבעי בעזרתה האדם בנה לעצמו מבנים במהלך 7,000 השנים האחרונות.

האבן חסרת צורה בד"כ, למעט בסוגי אבן מסוימים כמו אבן שיכבתית ומינרלית, המופיעה בטבע עם מאפיין צורני על ציר מימד אחד.

הסיתות לצורה ובחירת סוג האבן בוצעו מתוך התייחסות לחשיבות הננדסית של חלקיו והתאמתם ליעודם.

סגנונות הבנייה השונים באבן הנם תוצאה של התרבות בה נבנו (רמת הירידה לפרטים, סמלים ועיטורים), סוג האבן המקומית והפתרון ההנדסי שנתנו למבנה (למשל: חתכי קירות משופעים, סוג התפר בין האבנים, קורות עליונות ממגוון חומרים, קשתות וקמרונות).

קשתות וקמרונות אפשרו קירוי פתחים וכיסוי חללים (תקרה) בעזרת אבנים ומבלי שיפלו :).

אבני הקשתות והקמרונות מעוצבים כך שיפזרו את עומסם כלפי הקירות.

בעוד קשת תמיד מצטיירת עגולה, ישנה גם הקשת השטוחה, אשר בדומה לקמורה, קוי ה"תפרים" (הפוגות) שבין האבנים מתכנסים לנקודת מרכז אחת.

בבניית קשת, שמים תבנית ועליה מניחים את האבנים המסותתות. קיבוע אבן הראשה (שבמרכז הקשת) משחרר את התבנית.

פרטי בנייה כפריים

באזורים הפריפריים התפתח סגנון בנייה עממי יותר, המאופיין במבנים שהתפתחו בשלבים, כשבכל שלב, החלק החדש נבנה בהתאם לחומרים ולסוג העבודה המוצעת בעת הבנייה.

מבנים אלו מתאפיינים בריבוי חומרים ואף סגנונות עיבוד חומר, ריבוי נקודות מפגש בין חומרים ועיבוד גס יותר של האבן או כיסוי האבן בטיח. סגנון הטיח, בהתאם, היינו עשיר בטקסטורות ופירטי מפגש טיח עם טיח ועם אבן.

פרטי בנייה קלאסית

הכנת אבן לבניין דורשת יכולת הבנה וסיתות של צורות גאומטריות. כך יצא שהרצון לבנות מאבן מבנים יציבים לימד את האדם טכנולוגיות ושיטות עבודה בעזרתם עיבד צורה אמורפית לגאומטרית פשוטה – מאבן גביל לגזית.

מרגע שיש נקודות ייחוס על שלושת הצירים, הדרך לצורות גאומטריות מורכבות, סמלים למיניהם ופיסול – קצרה.

ריצוף באבן – פנים, חוץ ושבילים

לריצוף טוב כמה תכונות חשובות כמו:

– יציבות ומישוריות – למניעת הכשלת אדם.

– מקדם חיכוך גבוהה – למניעת החלקת אדם.

– מקדם שחיקה גבוה – להארחת חיי התוצר.

– שיפועים מסודרים – להזרמת מי גשם- בריצוף חוץ ומשטחים רטובים, או מישוריות אופקית ואחידה – בריצוף פנים

לריצוף יש השפעה מכרעת על התחושה שיוצר החלל בו הוא מצוי, במיוחד אם החלל פתוח.

טרסות

טרסה הינה שיטת בנייה עתיקת יומין, ליצירת שטחים מישוריים ואופקיים במקומות שהם הרריים ומשופעים ומקורה בהתפתחות ההתישבות והחקלאות. בבנייתה היה ערך מוסף ברמה החקלאית, היות והיא נבנתה תוך סיקול האבנים.

אבני הטרסה סודרו ללא חומרי מליטה, ומעט סיתות, אם בכלל, ולכן דרשו סגנון בנייה אחר ממבנה רגיל, הלוקח בחשבון גם את העובדה שקירות אלו נושאים עומס רק מצידם האחד.

להבדיל מקירות תמך מודרניים הדורשים ניכוזים לפריקת עומס המים שעלול להווצר עלהם, בבניית טרסה יבשה (ללא בטון או חומר מליטה מקשר אחר) איננה דורשת ניכוז, כי הקיר כולו מזרים את המים.

האבן, כמו כל חומר טבעי, משתנה עם השנים בתגובה לתנאי הסביבה. במהלך השנים תהליכים כימיים וביולוגיים חלים עליהה. על פי רוב מתפתחת על פניה "פטינה" (שיכבה חיצונית הנוצרת מהתחמצנות מרכיבה) המגנה על ליבתה ומיפה אותה לדעת רבים.

ג'בל – mortar mixer

מערבב טיח/מלט

לעירבוב חומרי המליטה השפעה ישירה על אורך חיי המבנה ואיכותו ולכן מערבב טיח היה מקצוע בפני עצמו. בנוסף, לימוד עבודה זו היה שלב חשוב בתהליך ההכשרה למקצועות העבודה באבן.

בניגוד למה שמקובל לחשוב היום, תפקיד זה רחוק מלהיות מקצוע של פועלים פשוטים והוא איננו סובל חובבנות או אלתור… תערובת שהוכנה בצורה רשלנית לא רק מקצרת את חיי המבנה, אלא אף עשויה לסכן את יציבות המבנה, וכך גם את הציבור והבנאים עצמם.

מערבבי הטיח ייצרו חומרים שונים ומגוונים, שהותאמו לחלקי המבנה אליו יועדו, למשל: בניית קירות, מילוי ליבות, כיסוי חזיתות, יציקת רצפות, איטום גגות ובריכות.

המערבבים נושאים באחריות על טיב חומרי הגלם ובכלל זה הסיד, המים והאגרגט, ועירבובם ביחסי המידה הנכונים ליצירת החומר המתאים למבנה.

המילה "trowel" עדין משמשת בשפה הצרפתית לתיאור האחריות המקצועית של כיסוי הקירות והתקרות בטיח. חשיבות אומנותם של מערבבי הטיח ניכרת בציורים ו- manuscript מהתקופה הגותית בהם מתוארת בנייה של קתדרלות וביצורים.

Velatura (לטינית) או גם: ולטורה ונציאנו.  

צביעה עממית של קירות בפיגמנטים על גבי שיכבת הגמר הרטובה של הטיח (פרסקו). מקור השיטה בוונציה.
שיטה זו נולדה בתגובה לכך שיישום צבע על טיח סיד צריך להיות כשנה לאחר יישומו וטכנולוגיה זו אפשרה גיוון המבנה מייד עם השלמת הטיח.
בעכו נתגלו שרידים של צבע שבוצע בעוד הטיח רטוב, המעידים על יישום ולטורה בארץ.

טיח

הטיח משמש שיכבת גמר לחזיתות פנימיות וחיצוניות של קירות מבנים.

תפקיד הטיח לשמש שכבת הקרבה המגנה על, ואוטמת את ,ליבת הקיר.

הטיח משמש גם מדד למצבו הפיזי של המבנה – תופעות המתרחשות בליבת הקיר נגלות דרכו, החל מתנודות במבנה היוצרות בין השאר סדקים והתנתקויות וכלה בתהליכים כימיים המתבטאים בשינויים בגוון, טקסטורה ויציבות.

הטיח מיוצר מאגרגטים (אבן גרוסה) וחומר מקשר. החומר המקשר בעיקר בין המלאנים (האגרגטים הגרוסים) ומקרים מסוימים נקשר גם אל המצע – תלוי במצע ובהרכב חומרי תערובת הטיח.

הבחירה של הרכב הטיח ואופן היישום שלו תלויה בחומר של האלמנט עליו הטיח מיושם, וסוג הגמר הרצוי.

מהו טיח בוץ?

טיח בוץ מורכב מאדמה המכילה חרסית (הוא החומר המקשר) אשר מקורה בואדיות באזורים שונים. הידע על המקומות / אתרים בהם יש אדמה מתאימה נלמד מניסיון ועבר מדור לדור. טיח זה דורש תחזוקה חד שנתית (כל שנה).

הוא איננו עמיד במלחים ורטיבות גבוהים ולכן מיושם בעיקר במקומות יבשים. השימוש בו הצטמצם מאוד עם גילוי הסיד והשימוש בו נשמר בעיקר באזורים יבשים של אווכלוסיות עניות ובמבנים קלים/קש. היום בשל הביקוש לבנייה בחומרים אקולוגיים / ברי קיימא חודש הביקוש לטיח אדמה, בעיקר על קירות ומחיצות פנים.

מהו טיח סיד?

טיח אשר החומר המקשר שלו הוא סיד.

תערובת הסיד מתגבשת עם השנים לחומר הזהה לאבן, בצורתו ובהרכבו הכימי, כך שתערובת המבוססת על סיד המיושמת על מבני אבן משתלבת טוב בתהליכים הכימים שהמבנה עובר.

יישום טוב ונכון של טיח המבוסס על סיד דורש יותר עבודה, יידע ונסיון מאשר יישום של טיח בוץ או טיח צמנטי, היות והתוצאה של יישום הטיח המסורתי רגישה יותר לאופן הביצוע ולתנאי הסביבה, במיוחד בשלבי היישום וההשפרה (התגבשות החומר) הראשונים.

מהו טיח צמנטי / מודרני?

החומר המקשר המקובל היום ברוב הבנייה הוא צמנטי ובכלל זה בחומרי הטיח.

הצמנט הינו תרכובת המבוססת על אבן גיר קלויה בתוספת יסודות חרסיתיים בתוספת גבס (המכיל מלח) בתהליך של הידרציה.

לטייחים צמנטים חוזק ואטימות גבוהים ואינם נושמים.

אטימות וחוזק אינם משרתים טוב מבני אבן היות וקירות האבן מוליכים נוזלים ומלחים. מלחים השואפים לצאת מהאבן, יחד עם המלח שנפלט מהצמנט, יוצרים לחצים בין האבן לצמנט עד שאחד מהם נשבר/מתפרק. בד"כ זו תהיה האבן.

טיח מסורתי

הטיח מהווה שכבת גמר לחזיתות פנימיות וחיצוניות של קירות מבנים. תפקיד הטיח הוא לחזק ולאטום את ליבת הקיר.

הטיח היינו מערכת שכבות, בד"כ 3:

  1. הרבצה: השכבה המחברת בין "שלד" הקיר ושכבת הטיח. שכבה זו צריכה להתאים לחומרי השלד.
  2. מיישרת: בעזרת מקבלים את צורת פני הקיר, בד"כ השכבה העבה.
  3. שליכט: שכבת הגמר. לשיכבה זו תפקידים רבים לתיפקוד מערכת הקיר בנוסף לחשיבות האסטתית הניכרת לכל.

הטיח מיוצר מאגרגטים וחומר מקשר. החומר המקשר המקובל היום ברוב הבנייה הוא צמנטי. החומר המקשר בעבר היה על בסיס סיד חי (תערובת חמה), סיד בור ו/או סיד הידראולי, והתוצאה היא טיח המאופיין בגמישות, אטימות ונשימתיות.

מאפיינים אלו הופכים את הטייחים מבוססי הסיד לחומרים המתאימים לשימור ושיחזור, בעלי חשיבות בבנייה מסורתית ובעלי תוצאה ייחודית ואיכותית בבנייה חדשה.

בחירת החומרים לשכבות הטיח מתייחס אל החומרים מהם עשוי הקיר ואופי התוצאה הסופית / הגמר הרצוי, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.

גמר הטיח תלוי ומושפע מאוד מהרכבו ומטכניקת יישומו, כמו למשל:

– הידוק במגוון טכניקות וכלים

– צבע וציורי קיר (פרסקו/רטוב או סקו/יבש)

– משיכת קרניזים

– עיבוד פני הטיח לאחר תחילת השפרתו בסיתות, בשיוף ובשטיפה

טכניקות גמר אלו יצרו מגוון רחב של סגנונות המאופיינים בצבע, טקסטורה וצורה ויצרו שפה אדריכלית ותרבותית עשירה, המאפיינת אזורים, תקופות ועמים שונים בעולם.

בחירת חומרי השכבה הראשונה של הטיח תלוי בחומר ממנו בנוי שלד הקיר. בקירות מודרניים, החומר יהיה כזה המתאים להתקשר אל בטון, בלוק, גבס ועוד.

חומרי טיח על מצעי קיר קדומים שהיו עשויים מאבן, לבני בוץ, לאטות עץ וקש יהיו שונים בהתאם.

עבור מבנים העומדים בתנאי סביבה קשים ישנם חומרי טיח מודרניים המיועדים לתת מענה לתופעות המאפיינות מבנים כאלו. חומרים אלו יכולים להתמודד עם המלחים הדוחים את הטיח. ברובם, חומרים אלו הם חומרים מתועשים לתחום השימור מתוצרת אירופאית.

"חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן…

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה"

(מסכת אבות, פרק א')

מייאקים

מייאק: מגדלור ברוסית.

שם כולל לשיטת יישור פני חזית בטיח אשר מישורו ישר לחלוטין / ישר בשני כיוונים.

השיטה מבוססת על יצירת נקודות בולטות מהמישור המטוייח, וראשיהם על פני המישור הרצוי – אלו הם המייאקים. נקודות אלו משמשות נקודות ייחוס ליישור שכבת הטיח השנייה בעזרת סרגלים.

מרמורינו

בלטינית: Marmorino מקורה באיטליה בתקופה הרומאית. עיבוד פני הטיח בטקסטורה חלקה ואטומה במיוחד המזכירה שיש (מרמור) אותה בצעו במבנים שנבנו לפני מאות שנים. השימוש במרמורינו משרת טוב חללים ואלמנטים רטובים, כמו בורות מים, רהטים (שוקט שתייה) ומקוואות. היום מיישמים טכנולוגיה זו בין השאר גם בחדרי אמבטיה. מרמורינו מבוצע ע"י יישום שכבה דקה המתבצעת בשלבי היישום האחרונים של הטיח ומאפשרת טיפול בקירות לא מישוריים.

משיכת קרניזים וכותרות טיח

כותרות אבן, שנולדו כפרט מיבני, הפכו עם השנים לאלמנט אסתטי ששולב במבנה ללא קשר ליתרונותיו המבניים. כך התפתחו טכנולוגיות לביצוע קרניזים בחומרים ושיטות שונות. משיכת קרניזים בטיח נתנה מענה פשוט ואלגנטי לדרישה זו.

משיכת טיח מוכרת לנו במבנים החל מתקופת ימי הביניים והרנסנס באירופה ועד מבנים מודרניים – חלקם בת"א.

טכניקה זו היינה תת-טכנולוגיה של קבוצה רחבה יותר הקרויה: סטוקו.

סגרפיטו

סגרפיטו (באיטלקית: Sgraffito, הגייה מדויקת: זְגְרָפִיטוֹ) היא טכניקה של ציור על גבי קירות. הפירוש המילולי של המילה הוא "מגורד בעומק".

בסיסו של הסגרפיטו עומד ציפוי הקיר בשתי שכבות או יותר של טיח. הקיר מטויח בשכבות בצבעים שונים. בטרם התייבשות הטיח, מתבצע הציור על ידי גירוד או חריצת הטיח, המביאים לחשיפתן מחדש של השכבות העמוקות יותר, שלהן צבע שונה.

עיצובי הסגרפיטו הראשונים בוצעו בשחור-לבן. הקיר היה מטויח בטיח מעורב בפיח (ומכאן התקבל הגוון השחור), ומעל הטיח סויד הקיר בסיד רגיל (לבן). הציור בוצע על ידי חריטה בחרט. הראשונים שיישמו טכניקה זו היו בנאים ולאו דווקא ציירים, והדגמים אותם ציירו היו קישוטים גרפיים פשוטים ואף חיקויי ציפוי אבן, בתים כאלו ניתן למצוא גם ביוון ובמיוחד באי כיוס בים האגאי.

במאה ה-13 החלו להשתמש בטכניקה גם ליצירות אמנות. הציורים הראשונים בטכניקה זו צוירו במנזרי הקתדרלה של מגדבורג. בציורים אלה ניתן לראות גם שלב נוסף בהתפתחותה – צביעה נוספת במכחול מעל לתרשים החרוט. במקרים רבים שימשו יצירות של אמנים מפורסמים כבסיס לציורי הקיר, אשר הועתקו בהגדלה מיצירות אלו.

שימוש נרחב בשיטה זו נעשה בתקופת הרנסאנס. הריכוז הגדול ביותר נמצא בצ'כיה.

סטוקו

בלטינית: Stucco .מקורה באיטליה בתקופה הרומאית.

סטוקו הינה טכנולוגיה של פיסול בטיח ע"י גילוף (תחריט ותבליט) והטבעות של של אלמנטים בחומר הרך של הטיח.

במקרים רבים, עושים את גמר הסטוקו בטקסטורה חלקה, על מנת לשוות לו מראה של אבן (מרמורינו).

הסטוקו נועד לתת מענה זול יותר מסיתות באבן לצורות וסמלים שהיה מקובל לעשותם משיש.

סיד, סיד בור וסיד הידראולי

הסיד הוא החומר המקשר בתערובות מליטה לבנייה ועדויות לשימוש בו נמצאו מהמאה ה- 15 לפנה"ס. מאז השימוש בו החל להצטמצם רק עם כניסת הצמנט לשימוש. הסיד מיוצר בתהליך קליה של אבן גיר מרוסקת בכבשנים, בטמפרטורה של 800 עד 1200 מעלות צלזיוס. ייחוד הסיד בכך שהוא שואף לחזור לתצורתו המקורית (אבן גיר). ראשון במחזור הסיד. הסיד מופיע בשלושה אופנים עיקריים: סיד חי: חומר פריך המופק מאבן הגיר בכבשנים. אבקתו היא מרכיב הבסיס של סיד בור. משמש גם לייצור תערובות חמות (עם אדמה ומים). שני במחזור הסיד. סיד בור / סיד כבוי: סיד חי נקי שכובה במים (בתהליך הכיבוי נפלט חום רב). מתקשר במגע עם האויר ולכן מכונה גם סיד אווירי. גמיש ובעל עבידות גבוהה. מאפשר לקירות נשימה ומעבר לחות. כיבוי הסיד במים למשך תקופה ארוכה משפרת אותו. שלישי במחזור הסיד. סיד הידראולי: תרכובת המבוססת על סיד חי + סיליקטים. מתקשר במגע עם מים. ביחס לתערובות סיד בור – בעל חוזק מבני גבוהה יותר וגמישות מופחתת. משך ההתגבשות מהיר יותר. עביד גם בתנאים רטובים. נשמר עד ליישומו בתצורת אבקה יבשה (בדומה לצמנט).

סיתות

הכנת האבן לקראת הרכבתה במבנה כוללת פעולות עיבוד, המתחלקות לשלושה שלבים: חציבה מהסלע, סיתות לצורה ועבודות גמר. טכנולוגיות העיבוד משתמשות במגוון כלי סיתות.

רמת קשיות האבן, התוצר המבוקש ושלב הסיתות הם שקובעים את צורת הכלי ואופי הסיתות.

האבנים הרכות (כמו הנארי) ידרשו מעט כלים על מנת ליישרם לרמה של אבן לבנייה, ואילו לסיתות אבנים קשות יידרש מגוון כלים רחב יותר.

פטישי סיתות:

לפטישים חשיבות גדולה בתהליך הסיתות. העבודה בפטיש מכתיבה את עוצמת המכה וכיוונה.

צורת הפטיש, החומר ממנו הרכיבו את הפטיש ומשקלו הושפעו מאופי העבודה הנדרשת ממנו.

ישנם פטישים לעבודה בעמידה (ראשם מעוקל או ישר) וישנם פטישים לעבודה בישיבה (ראשם בד"כ מעוקל מעט).

לעבודת סיתות הדורשת מאמץ ממושך ורציף ייצאו פטישים קלי משקל יחסית (0.8-1.2 ק"ג). לעומתם, ראשי הפטישים בהם נשתמשו במחצבות נעים בין 5 ל- 10 ק"ג

ישנם שני סוגים עיקריים של פטישי סיתות:

פטישי הכאה, הפטיש המיועד להכאה על איזמל, כלומר שבפעולה זו הפטיש מכה באיזמל והאיזמל הוא שפועל ישירות על האבן,

פטישי שבירה שיועדו לסיתות ללא איזמל, כלומר ראשי פטישי השבירה פועלים ישירות על האבן

כלי סיתות עיקריים:

מקבת עץ גדולה

מקבת עץ

פטיש עץ

פטיש ברזל רך

פטיש מתכת קשה

ביק

פטיש מאטרקה

איזמל שבירה

פטיש רב להבים

פטיש מוטבה

איזמל חוד / שפיץ

איזמל שיניים

איזמל שטוח

איזמל שטוח רחב

גרזן שטוח ומשונן

איזמל צלב

כלים לעבודת גמר האבן: 

מקצוע אבן

שופין

אבני ליטוש (קרבורונדום)

ניירות לטש

יהלומים

כלי מדידה לסיתות צורה מרחבית (תלת מימדית): 

זוית מתכת

סרגל מתכת

משר

סגנונות גמר פני האבן:

גמר פני האבן מושפע מהכלי האחרון שעיבד את האבן. לסוג גמר פני האבן שמות עתיקים. בישראל מקובל להשתמש בשמם הערבי, למשל:

טוּ‏בּ‏זֶ‏ה: בליטה מעוגלת המעובדת בגסות. תוצר סיתות ב"טומבור"

תָ‏לטִיש: כמו פסיקים ונקודות עמוקים. תוצר סיתות של אזמלי שפיץ.

מוּ‏סֵמסָ‏ם: מרקם של חריצים בכיוון אחיד. תוצר סיתות של איזמל שיניים

תָ‏פגִ'יר: מוסמסם שהסיתות בו מכמה כיוונים. תוצר סיתות של איזמל שיניים

שָ‏חוּ‏טָ‏ה: חירוץ אחיד לאורך פני אבן רכה. תוצר סיתות של גרזן שטוח ומשונן

מו‏טבה/סיתות מוטבע: טקסטורה של נקודות שנוצרה ע"י כלי המזכיר פטיש שניצלים. תוצר סיתות של פטיש מטבה.

פרסקו

פְרֶסְקוֹ, (עברית: תַּמְשִׁיחַ, איטלקית: affresco) הוא טכניקת ציור קיר אשר מתבססת על ציור ישירות על טיח סיד לח וטרי. המונח מגיע מהביטוי האיטלקי 'a fresco' שפירושו "טרי" או "באופן טרי". בטכניקה זו הצבעים מתייבשים יחד עם הטיח והופכים לחלק אינטגרלי ממנו (להבדיל מטכניקות ציור אחרות, בהן הצבע והמצע עליו הוא מצויר מהווים שכבות נפרדות).

בציור פרסקו האמן מערבב פיגמנטים במים בלבד ומורח אותם על טיח לח אשר נמרח על הקיר באותו היום. בתהליך התיבשות הטיח נוצרת תגובה כימית בינו לבין הפחמן דו-חמצני באוויר ופני השטח כמו גם מבנה הטיח הופכים לקלציום קרבונט. לא ניתן להמשיך את הציור לאחר תחילת תהליך ההתיבשות, על כן על הצייר לסיים את מלאכתו ביום בו החל בה. ציורים המשתרעים על פני משטחים נרחבים אשר לא ניתן לצייר ביום אחד מתבצעים בחלקים: האמן מורח מדי יום שכבת טיח אך ורק על פני האזור שיש בכוונתו לצייר באותו היום ומצייר את אותו מקטע. למחרת הוא מצייר מקטע נוסף תוך הסוואת החיבור בין המקטעים השונים, ותוך שימוש באותם גוונים בהם השתמש במקטע הסמוך, וכן הלאה עד לכיסוי כל השטח המיועד לציור. תפר טיח זה מכונה Giornata. התהליך עלול להיות אטי ביותר – האמן הרנסאנסי מיכלאנג'לו צייר את הפרסקאות על תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא (ראו תמונה) במשך ארבע שנים תמימות. אמנים היו נעזרים במספר רב של שוליות שסייעו להם בהכנת החומרים או בציור פרטים לא מסובכים בציור.

טכניקת הפרסקו עמידה ביותר לאורך זמן, מאחר שהצבע משתמר כל עוד הטיח עצמו אינו מתפורר. הטכניקה הייתה בשימוש כבר בעת העתיקה, והשתמרו עד היום פרסקאות רבים של תרבויות יוון ורומא החל מהאלף הראשון לפני הספירה. באתר הארכאולוגי ממשית, העיר הנבטית, יש פרסקאות מתקופה קדומה אף יותר. בתקופת ימי הביניים והרנסאנס הטכניקה אומצה במערב אירופה ונחשבה לטכניקה של אמנים גדולים במיוחד, משום שהיא קשה ביותר ליישום, מכמה סיבות:

בעת הייבוש הצבעים משנים גוון, ויש צורך במיומנות גבוהה ביותר כדי לערבב מדי יום את אותו צבע במדויק ולהגיע בסופו של דבר אל הגוון הרצוי.

לא ניתן לתקן שגיאות או למחקן; כדי לתקן שגיאות יש להסיר את שכבת הטיח, למרוח טיח חדש ולצייר מחדש את האזור השגוי, או לחלופין לכסות את הטעות בשיטת ה"סקו" (secco משמעו "יבש" באיטלקית), כלומר ציור על קיר יבש בפיגמנטים מעורבים בחומר "מתווך" כגון ביצה, דבק עצמות, שרף טבעי וכדומה. טכניקת הסקו קלה יותר ליישום אך עמידה פחות. תיקונים בסקו היו מקובלים כחלק מתהליך הציור וניתן למצוא את שרידיהם גם בפרסקאות הרנסאנס החשובים של ג'וטו ומסאצ'ו.

פיגמנטים מסוימים (בפרט תחמוצות של עופרת או נחושת, שצבען לבן, אדום, ירוק או כחול) אינם מתאימים לטכניקת הפרסקו משום שהתגובה הכימית בינם לבין הסיד הטרי גורמת להשחרתם. כדי להשתמש בפיגמנטים אלו על האמן לצייר תחילה את הפרסקו בלעדיהם, ולאחר התיבשות הציור עליו להוסיף את הפרטים הרצויים בטכניקת הסקו.

טכניקת הפרסקו הצריכה מיומנות והשקעה כספית גבוהה, כך שלעיטור אובייקטים פחותי ערך היו משתמשים בטכניקות סקו, למשל טכניקת ה"מצו פרסקו" ("חצי פרסקו") שמכונה גם Kalkmalerei. בטכניקת המצו פרסקו האמן מצייר בפיגמנטים מעורבים בחלב סיד על קיר יבש. בעת התיבשות הצבע נוצרת שכבה של קלציום קרבונט המכילה את הפיגמנט. בניגוד לטכניקת הפרסקו הצבע בציורי סיד מהווה שכבה נפרדת מהקיר ועל כן פחות עמידה.

צמנט מודרני בהשוואה לטיח סיד

החומר המקשר המקובל היום ברוב תערובות הבנייה הוא צמנטי.

בעבר חומרי הבנייה היו אבן וחומרי מליטה סידיים.

הצמנט הינו תרכובת המבוססת על אבן גיר קלויה בתוספת יסודות חרסיתיים בתוספת גבס (המכיל מלח) בתהליך של הידרציה.

האבן ככלל הינה חומר טבעי ואבני גיר בפרט נוצרו מהתגבשות מרכיבהן. לחומרי מליטה סידיים מבנה כימי/פיזי זהה לאבן טבעית.

הצמנט מאפשר יציקות של מבנים שלמים בעלי חוזק מכני רב, ולכן ניתן לבנות איתו בקלות יחסית ובזמן קצר מבנים גבוהים ורחבים ביחס למבני אבן. לעומתם מבני אבן דורשים פרטים מורכבים לקירוי ובנייה לגובה.

בעוד שלצמנט חיים קצרים יחסית (150-250 שנים), למבני אבן פוטנציאל חיים ארוכים הרבה יותר: מאות ואלפי שנים.

למבנים צמנטים (ובכלל זה קירות, עמודים, טיח וחומרי כיחול) חוזק ואטימות גבוהים ואינם נושמים ביחס למבני אבן.

אטימות וחוזק אינם משרתים טוב מבני אבן היות וקירות האבן מוליכים נוזלים ומלחים. מלחים השואפים לצאת מהאבן, יחד עם המלח שנפלט מהצמנט, יוצרים לחצים בין האבן לצמנט עד שאחד מהם נשבר/מתפרק. בד"כ זו תהיה האבן.

שטיין פוץ

מקור השם הוא גרמני (שטיין=אבן, פוץ=טיח).

המושג "שטיין פוץ" משמש עד היום לתאור של גמר טיח המסותת בכלים לעיבוד אבן.

על אף שטכנולוגיה זו הייתה מאוד מקובלת בתל אביב של אמצע המאה ה-20. מאז, חדלו לבצע סוג גמר זה והתערובות ששימשו את הבנאים בתקופה ההיא ושיטות עיבוד הטיח לא עברו מדור לדור ולא נמצא להם תיעוד טכני.

שימור אבן

אבן מהווה את אחד מחומרי הגלם העיקריים לבניין, החל מתקופת העת העתיקה (עדויות לבנייה באבן נמצאו במספוטמיה, התרבות העתיקה ביותר המוכרת לנו היום, שהתקימה עוד בשנת 5000 לפנה"ס), ועד לפני כ-150 שנה – עת כניסת הבטון, בעולם בכלל ובאזורינו בפרט.

תערובות מליטה וטיח היו חיוניים לשיפור יכולות הבנייה והפכו לחלק ממרכיבי המבנה יחד עם התרחבות השימוש באבן.

מיום השלמת הבנייה, חומרי הבניין חשופים לתהליכים כימיים ופיזיים אשר גורמים לבלייתם. לאחר עשרות ומאות שנים, ובהתאם לחומרי הבנייה, אופן יישומם ותנאי הסביבה, המבנה נחלש כתוצאה משינויים אלו. הטיפול במפגעים אילו מצריך ידע והבנה של הגורמים והתהליכים הפועלים עליו, להתאמת הטיפול והחומרים לכל מיקרה וגופו. במקרים רבים יש לבחון את הפתרון המיטבי מבין מספר טכניקות.

בשימור מבני אבן אחת המטרות העיקריות היא חיזוק המבנה והארכת חייו. באופן מעשי, ישנם כמה פעולות עיקריות בשימור מבני אבן:

  1. חשיפה וניקיון:

בשטיפה במים וסבון ניטרלי, בכלים מכאניים או בניקוי כימי והדברה מיקרוביולוגית.

  1. השלמת חלקים חסרים:

ע"י השלמת אבנים וחלקי אבן חסרים (באבן או בחומרי מליטה).

  1. חיזוק חזיתות אבן:

באופן כימי, סגירת מיישקים (פוגות) וסדקים.

  1. טיפול תחזוקתי ומונע:

חיוני להארכת חיי המבנה ושיפור מראהו.

שיחזור אבן מתבקש במקרים של אבנים שבליתם חמורה או שאבדו.

בשיחזור האבן יש לתת את הדעת על היבטים כמו: החומר ממנו משחזרים את האבן, תפקידה המקורי ובהתאם צורתה ואופן עיבוד גמר האבן.

שימור טיח

חומרי המליטה העיקריים בעזרתם "תפרו" את חלקי האבן היו מבוססים על סיד בור מכובה, סיד חי ואגרגטים.

הסיד הופק מאבן גיר שנשרפה בכיבשנים (900 מעלות). התוצר היה סידן חמצני פעיל המוכר בשם "סיד חי", ש"כובה" במים. הסיד בד"כ יושן בבור בתקופה של 3 שבועות עד 12 שנה ליישומו.

האגרגטים הינם אבנים מסוגים שונים שניגרסו ומוינו על פי גודל חלקיקיהם.

חומרי מליטה אלו "שואפים" להתגבש חזרה לאבן בתהליך כימי-מכאני של ספיחת חמצן לתרכובת, כך שחלקי האבן וחומרי המליטה מתגבשים ליחידה הומוגית אחת הדומה בהרכבה לאבן. בזכות תכונות אלו, חומרי המליטה המסורתיים משמשים לשימור ושיחזור.

הטיח בעת העתיקה היה חומר מליטה כנ"ל המבוסס על אגרגטים דקים יותר. על פי איכותו, יישומו ותנאי סביבתו, כך שרידותו.

הטיח העתיק משתמר לאורך זמן, וניתן למצוא עוד היום מבנים המכוסים בטיח המקורי שלהם, שבוצע לפני מאות שנים.

חומרי המליטה שימשו במקרים רבים תשתית למגוון רחב של סגנונות גמר, כמו:

– הטבעות ומשיחות טיח – גאומטריות או פיסוליות.

– צבע, ציורי קיר ופרסקו.

– תשתית לפסיפסים.

הפרקטיקה של שימור טיח כוללת מגוון פעולות שעיקרן:

  1. חשיפה וניקיון.
  2. קיבוע ניתוקים בהזרקות.
  3. חיזוק שוליים.
  4. סגירת חריצים וסדקים.
  5. השלמה ושיחזור חלקים חסרים.

תאדלקט

בלטינית: Tadlac שמשמעה במרוקאית: לעסות / עיסוי

גמר טיח הדומה ל"מרמורינו".

עיבוד פני הטיח באבני צור יוצר פני קיר בטקסטורה חלקה ואטומה במיוחד אותה בצעו במבנים שנבנו לפני מאות שנים.

השימוש בטדלקט משרת טוב חללים ואלמנטים רטובים, כמו בורות מים, רהטים (שוקט שתייה) ומקוואות. היום מיישמים טכנולוגיה זו בין השאר גם בחדרי אמבטיה.

טדלקט הינה שכבה עבה המתבצעת בשלבי היישום האחרונים של הטיח ומאפשר טיפול בקירות לא מישוריים.

תערובת חמה

בלטינית Hot Mix.

תערובת המבוססת אדמה וסידן חמצני פעיל (סיד חי), אשר יוצרים תגובה כימית הפולטת חום ומביאה את התערובת לטמפרורה גבוהה (מעל 100 מעלות).

שמה ניתן לה על שום ייחודה מבין לתערובות הבנייה שהיו בשימוש לפני עידן תערובות הסיד, המתקררות בשלב הייבוש שלהן.

מפרט הרכב עקרוני של תערובת חמה:

– 1 CaO – סידן חמצני פעיל

– 5/6 אדמה

– תערובת ביחס 6 או 5 :1

עירבוב התערובת:

– מערבבים את שני המרכיבים על יבש.

– מוסיפים מים.

– בעת תהליך הכיבוי של הסיד בתוך התערובת נוצרת ריאקציה בין הסיד לאדמה.

– תהליך הייצור והעבודה בתערובת חמה מסוכן במידה זהה לתהליך ייצור סיד כבוי.

– השימוש בליבת קירות ובניה נעשה בזמן שהתערובת חמה.

ההיסטוריה של שימוש בתערובת חמה:

עדויות ושרידים לשימוש בתערובות חמות עוד בתקופה הרומית נקודתית תוך כדי התאמת חומר המליטה לדרישות הבניה.

בתקופה הביזנטית נעשה שימוש נרחב בתערובות אלו (בבניית קמרונות, קירות, יציקת ליבת קירות) תערובת קלה ליצור, מרכיב האדמה בתערובת זמין וזול. מכאן ואילך נעשה בו שימוש בתקופה הצלבנית נקודתית תוך כדי התאמה. בתקופה הערבית הקדומה, המאוחרת ועד התקופה העותומנית נעשה בו שימוש נרחב בהיקף הבניה כולל בתקופת ההתיישבות הציונית עליה ראשונה, שניה ועד תחילת התקופה המנדטורית.

השימוש הנרחב בתערובות החמות בבניה נעשה בתקופות שהעוני הפשטות והצניעות (מהיבט דתי) הן חלק מאורח החיים היום יומי.

תערובת מליטה

תערובות מליטה מאפשרות הדבקה של חומרי בנייה מוצקים. בדרך כלל, ובחיבור זה בפרט, מדובר בחומרים מינרליים. המילה הלטינית צמנט שימשה בימי הביניים לתיאור של תערובת חומר מליטה, אגרגט דק ומים. בשפות אחדות, כגון צרפתית, המילה צמנט משמשת גם לדבק. בעברית משמשות המילים באופן הבא:

המילה צמנט משמשת לתיאור אבקה של חומר מליטה מינרלי בלבד

המילה מלט משמשת בעברית לתיאור תערובת של חומר מליטה, מים ואגרגטים דקים (חול)

המילה בטון משמשת לתיאור תערובת של חומר מליטה, מים, אגרגטים דקים ואגרגטים גסים (חצץ)

התהליך בו עיסה צמנטית (תערובת צמנט ומים) מאבדת את הפלסטיות והופכת למוצק נקרא התקשרות. עליה בחוזק המוצק עם הזמן נקראת התקשות או הקשייה.

חומרי המליטה מתחלקים לשתי קבוצות:

  1. חומרי מליטה אויריים – חומרי מליטה שאינם מתקשים, או שאינם מתקיימים במים
  2. חומרי מליטה הידראוליים (בעבר כונו הידרבליים) – חומרי מליטה המתקשים ומתקיימים במים.

אל חומרי המליטה האוויריים משתייכים גבס וסיד כבוי. סיד הידראולי, צמנט סיגים וצמנט פורטלנד הם דוגמאות לחומרי מליטה הידראוליים.

מתוך: ויקיספר – חומרי בניה/חומרי מליטה – www.he.wikibooks.org.

 

 

 

 

 

צרו קשר

שם*

מייל*

טלפון*

הודעה

ארכו ליים חומרים טבעיים לבנייה

אזור תעשייה קיבוץ מורן

כתובת למשלוח דואר: יודפת, ד.נ. משגב 20180

0545392295

049800789

office@arcolime.co.il

ארכו ליים חומרים טבעיים לבנייה

אזור תעשייה קיבוץ מורן |

 

049800789